תחושת הבלבול הפנימי וחוסר האונים מול המציאות הרעועה והרעה עברה כחוט השני בכל השיחות, ביום של ערב חשבון נפש פנימי ולאומי, שני פיגועים בירושלים, וחוסר ודאות לגבי המשך הלחימה. השיחות השונות נעו במנעד שבין להמשיך בכל הכוח כפתרון הכי הגיוני, דרך לתת לאירועים ולתחושות לשקוע ולהגיב עליהם בעוד זמן מה ועד לתחושת פסימיות כללית – גם נוכח המצב וגם נוכח היכולת של האמנות להשפיע עליו.
 
הנה כמה ציטוטים מתוך השיחות הבלתי נשכחות שהתקיימו באותו יום מיוחד: 
"במלחמה הזו אני מרגיש מאד חזק את חוסר הרלוונטיות שלי ושל רבים שמרגישים כמוני בתוך הסיטואציה הזאת. אני מרגיש שקבוצה של פוליטיקאים, של אנשים שאני מאוד לא מסכים איתם, הפכה אותי ללא רלוונטי במעשים הבסך הכל נוראים שלה. והחוסר רלוונטיות שלי הוא מאוד עצוב ומדכא, מכעיס. במקביל, אני ממשיך ליצור, לרקוד, לתקשר עם אנשים שאני לומד מהם ומלמד אותם, ורק שם נשארת הרלוונטיות שבהחלט לא קשורה ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע על המצב, כי כרגע אני מרגיש שאין לנו" (אוהד נהרין)

"הפסטיבל באדינברו הוקם ב-1947, אחרי מלחמת העולם השנייה והצהיר שהוא יהיה מקום חופשי שכל אחד יוכל להביע את הדעה שלו באופן בטוח... אם הפסטיבל הזה יהפוך לזירה שכל קבוצה של מאה או כמה מאות אנשים קולניים שיודעים להחזיק ידיים ולחסום מעברים תפיל הצגה, אז הפסטיבל הזה יהפוך לזירה של גלדיאטורים פוליטיים שמתנגשים אחד בשני. כל קבוצה כזאת שלא תאהב משהו תבוא להוריד את ההצגה. בין אם היא מגיעה ממדינה שהם לא אוהבים, מהג'נדר הלא נכון, או כי הם אוכלים בשר והם לא צמחוניים. ברגע שמרשים לכל הפגנה כזאת להוריד הצגה הפסטיבל יהפוך לזירת התגוששות פוליטית, שזה בדיוק ההיפך ממה שהוא מתיימר להיות- מקום בטוח לכל הבעת דעה" (אריק עשת)

"24 שעות לפני נקודת מגע התחילו המון טילים והתחילו המון תהיות ושאלות. הרגשנו שדווקא עכשיו צריך לפעול, אבל לאו דווקא לעשות את מה שתכננו. הרגשנו שכל החלטה היא לגיטימית, ובלבד שהיא לא פועלת על אוטומט. ואז החלטנו להשהות את הפעילות הרגילה, להחשיך את האתר ולהתחיל לעבוד על פעולות שמגיבות למצב"  (נעמי בלוך פורטיס)

לשמיעת התוכנית המלאה