ותיקי מלחמות ישראל הייתה אמורה להיות פעולה (עבודת פרפורמנס) המבוססת על התייצבות של חיילים במיל', ותיקי מלחמות ישראל, בפינת גלריה, כשגבם לקהל ופניהם אל הקיר. ותיקי המלחמות מגלמים את עצמם יחד עם תפקיד פוליטי, היסטוריה, ידע גופני, ומעמד חברתי. זאת היתה צריכה להיות הופעתה הראשונה בישראל של הפעולה, שהוצגה כבר במוסדות אמנות בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, אוקראינה ומדינות נוספות.
הפרקטיקה הפואטית והפרובוקטיבית של האמן הספרדי סנטיאגו סיירה עוסקת בקשר הפוליטי שבין חומרים לבין אנשים. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה של הפיסול ומציגות את הכוח הפוליטי והכלכלי היוצר דיכוי וניצול, שבו חיים האנשים המייצרים את עבודות האמנות שלו. סיירה מזמין פועלים, מהגרים לא-חוקיים, אנשים מובטלים, מנושלים או מוחלשים לבדוק גבולות אישיים ומוסריים, ולחשוף אי-שוויון חברתי ותרבותי. 
סיירה מציג את הגוף האנושי כחומר בידי פסל-מדינה, ומציב חיילים-לשעבר כאנדרטאות חיות לאירועים אלימים, שנחקקו בגופם של המציגים בצורות שאפשר רק לדמיין. הצבת העבודה לא מאפשרת לנו להסתכל בעיניהם של בני האדם שמהם היא עשויה, ויוצרת מצב שבו אנחנו מתבוננים בהם כאובייקט, ובאופן שממקם אותנו תמיד מאחוריהם. העבודה ממלאת את החדר באימת המוות, ומעוררת מחשבה על היחס התרבותי והחברתי המורכב לדמותו של החייל הלוחם. יחס שנע בישראל בימים אלה בין הערצה לזלזול, בין הכרת תודה לבוז וגינוי, בין הנורמלי לבלתי-נסבל. בשילוב של מיתולוגיה ואקטואליה, בין זמן עבר להווה המתמשך, קורא סנטיאגו סיירה לחוש מחדש את מושג המלחמה, ואת הגופים שהוא מותיר אחריו בעולם ומפיל בסחרורו.