גם בקיץ 2014, כשירושלים בערה מבפנים וגם מבחוץ, הכוחות העצמאיים שעושים כאן מוסיקה במשך שניים וחצי עשורים המשיכו להרעיש את העיר. הם עשו את זה כי אין ברירה. כי בהיעדר מוסיקה אין תרופה. ובהיעדר תרופה אין טעם. ובהיעדר טעם, הכול מותרות.

 

בקיץ 2014, בין אזעקות, טילים והפסקות אש, התכנסה החזית המוסיקלית של העיר בפעם השנייה, והפעם במגרש הביתי שלה - המזקקה, אוגנדה, גלריה שודדי י-ם, סירה, בית ריק ועוד. במשך חמישה ימים קמה בעיר תחנת רדיו זמנית שתשרטט את קווי המתאר של היצירה העצמאית לדורותיה, ונתנה ביטוי ליוצרים האינדיווידואלים, ללהקות העקשניות, לדי-ג'ייאים שמרחיבים את האופקים, לקולקטיבים שיצרו עולמות, ולמקומות שמהווים את מגרש המשחקים הפרוע לכל הניסויים הללו.