"אין לי בית בירושלים. מכרתי את הבית בחטף, כמעט כדי להפטר ממנו, אחרי מות הוריי. מה שיש לי הוא ספסל וזיכרונות".

במיוחד גן זה א' היא עבודת סטורי-טלינג, סאונד וספסל.

זהו אינו סתם ספסל או כל ספסל, אלא ספסל ספציפי, אותו הציבה אימה של נעמי יואלי אחרי מות אביה, בגן בלומפילד שמעל משכנות שאננים, במקום בו נהגו שניהם לטייל יום-יום שלובי זרוע. הספסל ניצב על מרפסת אבן, מעליו ענפיהם של שני עצי זית משלבים ידיים, כמו הוריה, ולצידו כתוב: "פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה".

ממיקומו על קו התפר שבין מזרח ומערב העיר, צופה הספסל אל חומות העיר העתיקה והר ציון. ספסל אהבה המשמש את בני העיר המאוחדת ביום ובלילה; ספסל שאינו מבדיל בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים והומואים. סיפור בפני עצמו.

רצינו שתבואו, חמושים במשקפות ובאוזניות לספסל, כדי שיהיה ה"אין-בית" בו תארח נעמי את הצופים בנדודיה בין מיתוסים משפחתיים, לאומיים ואוניברסאליים בגן העדן הארצי שלה, שמול הר ציון.