והוא הלך לתל אביב להפריח את שנבט בירושלים. משחק, מוזיקה וכוח גדול שיוצא כשהוא, עם מרסדס בנד שלו, עולים על הבמה ובגוף שלו יש איזו קלות וגמישות שמצליחות לצאת מתוך ההומור והתנועות החדות שציווה לו הפאנק. תורן עזב ולא הביט יותר אחורה. לא מגיע לביקורים, לא מטייל יותר בעיר שהיה מחובר אליה בכל הכוח. כדרכם של נכזבים הוא מדבר בגנותה, חרפתה, ומהמילים עולה ירושלים קפוצה, מכווצת אל תוך עברה מבלי שתשכיל לצמוח ממנו, ונדמה שיותר ממה שהוא כועס על ההחמצה של העיר, הוא כועס על שלא השכילה לשמור אותו בתוכה, שכפתה עליו קריעה.

הוא גדל במבשרת והזיכרונות שלו מתרוצצים בתבנית נוף הולדתי. בוואדיות של הרי יהודה, סברס שקוטפים עם מקל ופחית ושבתות בעלי קראוון, המסעדה בסיבוב של אבו גוש שהריח שלה תמיד הבטיח קצת יותר ממה שקיים, הגישו שם סינייה אבל הוא לא נגע בה. רק הסתקרן ושוב הזמין שיפוד שישליק. "זה היה גדול עליי בתור ילד. זה היה כמו שהייתי מריח ויסקי והיה אסור לי לגעת בו, זה טעם נרכש. זה מסמל בשבילי את היחס ההפוך הזה, העוצמה של ירושלים מול חוסר היכולת שלך להשתמש בה". טוב עשה. שום געגוע לא יוכל לשכתב את הזיכרון של הסינייה שתמיד היתה קשה וצמיגית.לא כמו זו שבה התאהב במהלך השירות הצבאי.

הוא לא זכר את שמה, גם לא את הרחוב, אבל לפי התיאור שנתן בדרך הממהרת מירושלים, הביתה, לתל אביב, קציצות בשר ברוטב טחינה דליל שלפעמים התחלף ברוטב עגבניות שהיה טעים אבל פחות, אני חושבת שהתכוון לסינייה של אבו טאהר משוק הקצבים. שאליה הוא מכוון כשהוא, לעיתים רחוקות, מכין אחת בעצמו.

הגענו באיחור. תעשה פרסה, התחנן המכשיר. תברח מכביש שש, זה ייגמר לא רע. אבל הנהג לא הקשיב. פעם ידע לצוד כיוונים, לחפש הכוונה בקשר, עכשיו יש לו מסך ג'י-פי-אס על השמשה הקדמית ויש לו את גל תורן שמחובר לוויז אבל הם לא יחליטו עליו. וברחוב בצלאל 7, במתחם המעצבים, חיכה תור ארוך כשתורן עלה לנגן שפריצים של טחינה גולמית על ראשם של מאות סיניות קטנות. שפריצן על סינייה בשר ושפריצן על הגרסה הצמחונית שהייתה מצוינת. קוביות חציל, עגבניות, קישואים ובמיה בתוך חיבוק של טחינה אפויה עם פלפל ירוק טרי שהחריפות שבו יודעת מצוין איך לפתוח את החשק לביס הבא.

הוא היה מבסוט שם למעלה, סרוויס קדחתני הוא תמיד קצת רוקנרול בעיקר כשנצבים מול קהל שאוהב אוטואוכל, ואוהב אותו. "כשאתם בחלון תלחשו לאסף מילה טובה באוזן... מגיע לו." רצות על גג האוטו אותיות באדום. כבר ימים ארוכים שהוא חף ממרגוע ובנשימה הקצרה שאפשרה לו השבת, היה מוכרח לקפוץ ללונדון שם מחניודה עתידים לפתוח מסעדה. ועדנה גרניט מסתכלת על הבן שלה והמילים שלה מודאגות מהעומס אבל העיניים מבסוטיות מהילד הזה ומכמה כוח שיש לו.

האוטו מתקפל ובלחיים של תורן סומק, איפור קבוע של טבחים בסוף משמרת. "איזו רוח נעימה יש פה", אני אומרת לו, "עוד חודש יהיה כבר קר", הוא עונה. "אני שונא שקר!". חותך, כמעט צועק כמו בשיר כשיצא לחפש אישה ברוטשילד. שונא כמו ששנא את החברים התל אביביים של ההורים שהיו מגיעים לביקור ובין שבאו לבין שהלכו, נשאו דברים בשבחו של האוויר הטוב, "כאילו שאוויר יכול להצדיק בחירה בחיים שלמים."

סינייה/ גל תורן

4 מנות
מה צריכים
2 בצלים לבנים, קצוצים דק
2 שיני שום, קצוצות דק
½ ק"ג בשר בקר טחון
2 כפות צנוברים
1 כף רסק עגניות
2 עגבניות, מקולפות וקצוצות דק
¼ כפית כמון
מלח, לפי הטעם
פלפל שחור, לפי הטעם
טחינה גולמית
צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק
שמן לטיגון

להגשה
4 פיתות

מה עושים

.1 מחממים תנור ל- 180 מעלות ומשמנים 4 קעריות חסינות חום אישיות.
.2 מחממים מחבת עמוקה עם שמן. כשהשמן חם מוסיפים את הבצל ומטגנים עד להזהבה. מוסיפים את השום ומטגנים 1-2 דקות נוספות. מוסיפים את הבשר והצנוברים ומטגנים עד שהבשר משנה את צבעו מאדום לאפור.
.3 מוסיפים את רסק העגבניות והעגבניות הקצוצות ומערבבים היטב. מתבלים בכמון, מלח ופלפל ומערבבים. טועמים ואם צריך מתקנים תיבול.
.4 מחלקים את התערובת בין הקעריות, מכסים בטחינה גולמית ואופים בתנור 20 דקות.
.5 מפזרים מעל את עלי הפטרוזיליה הקצוצצים ואוכלים בתאווה עם פיתה.