בירושלים, בקצה השכונות הצפופות הקרויות בפי כל "נחלאות", ניצב פעם שדה בור כזה שקוצים עיטרו בו עצי בוסתן עתיק ובין מרעוליו שחקו הילדים וחלמו הנערים ופסעו העלמים ובשבת בבוקר יצאו אליו המבוגרים על טפיהם וסליהם מלאי מטעמי השבת לנפוש בו.

לפני המלחמה השתמשו הבריטים בחלקו המישורי של העמק כשדה תעופה מאולתר ועל הגבעות שמצפון שכן פעם הכפר הערבי שייח' באדר, שאחרי המלחמה בתיו נתפסו על ידי קורסי הגדנ"ע ושמו שונה לגבעת ריכוז-מפקדים, גבעת ר"ם. במורדותיו הדרומיים המשיכו כל העת הנזירים והנזירות של מנזר המצלבה לטפח גן ירק קטן במקום שבו צמח פעם עץ הזית שמגזעו, כך על פי המסורה, הוכן הצלב שנשא משיחם אל גבעת הגולגולתא להצלב בה ובמערבו צמח בית קברות לצלובים ועקודים ונפטרים שדרכם האחרונה להר הזיתים נחסמה במלחמה ואת עצמותיהם אספו במחצבה הישנה של הכפר בחיפזון.

אך מרבית השטח נותר שדה בור, לפני המלחמה ואחריה, מהסוג שהיה פעם נחלתה של כל שכונה בערי ארצנו ושכמעט לא היה לך כביש שאין לצידו איזו עזובה חיננית שהיתה מוריקה לעת חורף וממתחת זהב קוציה בקיץ. וילד אחד נולד בקצה השדה ההוא, לשחק ולחסות בצילו, ושם נתנו לו הוריו – מאיר מיכה. וכשהקשיב הרופא לפעימות ליבו של הפעוט שמע איך דמו כבר פועם את זכרון ההרים ההם של משפחתו, בדרום טורקיה, בעיר אורפה, שהיתה אולי פעם אור-כשדים של אברהם ושבאו ממנה, כמוהו, לרשת את הארץ ולהיות לגוי גדול בה.

בחורף היתה שולחת אותו אמו לקטוף עבורה את עלי החוביזה להתקין מהם קציצות למאכל בני הבית ובקיץ היה מטפס עם הילדים על עצי הבוסתן וקוטף משזיפיו ותאניו ולימוניו. באין רואה היו קופצים את הגדר הצנועה אל גן הירק של הנזירות ונוגסים במלפפון אחד או צנונית כדי להשיב את הנפש בימות השרב ויותר מכל, הפליג הילד מאיר בשדה ההוא בדמיונותיו, ושחזר עם חבריו את סרטי המערבונים שראו בקולנוע עדן, ונלחם כארי בחבורות יריבות עד שנשמעו צעקות האמהות שקראו להם לארוחת הערב.

אך כדרכם של שדות בור ועצי פרי שנתפראו ודבורים, אין מרגישים בחסרונם עד שהם נעלמים. יום אחד עלו הדחפורים על השדה ובמקום הקוצים וחרולי הקיץ שתלו מרבדי דשא מוריק ןרך, את עצי השזיף והלימון הפתולים החליפו אורנים מצילים ואת המרעולים והאבנים שנתחבאו תחתם חיפושיות ולטאות החליפו שבילי אספלט רחבים ועטורי שוליים. את שדה הבור החליף פארק רחב ידיים, שם נתנו לו לכבודו של עסקן ציוני אחד, הארי סאקר, ושוב לא היה חלקת דמיונותיהם הפרטית של הילדים והנערים והעלמים והמבוגרים שבגבולם שכן. נמתח הפארק והשתרע והתעטר בבית מחוקקים ובבית משפט בצידו האחד ובכבישים רחבים וגשרים מעבריו האחרים, ונעלם לנחלאות ולבניה לעד.

וגם בניה של השכונה, מצדם, הרחיקו מגבוליה ובנו בתי מידות בשכונות חדישות במערב העיר ובצפונה, ואת עסקיהם ומאכליהם הרחיקו אל לב העיר והקניונים. אך שדה הבור של ילדותם עדיין ניבט אליהם לעיתים, כשהם נוסעים לעת ערב בכביש הרחב שנמתח לצידו ועיניהם מעט מצטעפות לרגע, והם שומעים את צהלות הילדים ומריחים את העשן העולה מגחלי הנופשים והסובאים בו ונזכרים בקוצים ובבוסתנים ובמדורות ובשבתות של ימי עלומיהם.

את האוטואוכל של יום חמישי בחר מאיר מיכה לחנות היכן שפעם שכן שדה הבור שלו ולספר בנפלאות סנדלי הקיץ של ילדותו. לפנות ערב נעמד עם משפחתו כחתן תחת החופה המתוחה בחזית האוטו ובירך את הבאים ולחץ ידיים בחום וליטף תינוקות והפליג בסיפורים על תחרויות אופנועים ושיעורי הטבע בבית הספר הסמוך ועצי הלימון והשקד שפעם צמחו פה מעליו.

רבים הם מכריו ומוקיריו של מאיר בירושלים ורבים מהם באו ללחוץ את ידו לפנות ערב בגן. בקרן הרחובות המלך ג'ורג' וההסתדרות עומדת כבר 40 שנה החומוסייה שלו, שהפכה בזכות מטעמיה של אמו למסעדה נודעה ומרובת סניפים. את שמה נתן לה הקיוסק הצנוע שעמד שם לפניה בפינת הרחובות וזכה לכינוי הירושלמי "פינתי" במלעיל, שאין ילד בירושלים שלא יודע להגות את שמו כשהוא רעב לחומוס.

לפנות ערב הגיש אסף מן הדוכן את הגרסה של מאיר למוסקה היוונית: שתי פרוסות חציל ממולאות בבשר, מטוגנות ומבושלות ברוטב עגבניות עם בצל ושום. בלי גבינה ובלי בשמל שנוהגים בהם בני יוון אבל עם פיתה טרייה וטעם ירושלמי שזר לא יבין לעולם. בחושך ראיתי איך לרגע התיישב מאיר על ספסל האבן שבצד השביל לבדו. עיניו נתמעטו וגבו שח ושמיעתו התעמעמה. המיית הנופשים הרבים התחלפה בקריאות "הנדס-אפ" ו-"אחת שתיים שלוש הוא העומד" ממשחקי ילדותו. ריח הדשא הקצור התחלף באבק החמוץ העולה מן הקוצים הנשברים תחת הסנדלים וגלגלי עגלות הילדים התחלפו בגניחות האופנועים של לילות שישי של עלומיו. שדה הבור שלו כבר לא שם וגם השכונה של ילדותו שינתה פניה, אך בערב קיץ אחד של חודש אב הצליח האוטואוכל להחזיר אליו לכמה רגעים את מה שכולנו מחפשים תמיד אחרי שהוא כבר מזמן איננו.

מוסקה/ מאיר מיכה מפינתי
4 מנות

מה צריכים
לרוטב
4-5 כפות רסק עגבניות
½ 1 כפות פפריקה אדומה
1 כף אבקת מרק עוף
½ כף אבקת שום
½ כף פלפל שחור
2 עגבניות, מגוררות בפומפיה
4 גבעולי סלרי
שמן צמחי

לבשר
½ ק"ג בשר טחון , טרי או מופשר  
½ צרור עלי פטרוזליה, קצוצים דק
½ כף אבקת מרק עוף
½ כף פלפל שחור
¼ כפית פפריקה מתוקה
¼ כפית פפריקה חריפה
1 בצל בינוני, קצוץ דק
200 גרם פירורי לחם
2 ביצים

למוסקה
1 חציל גדול (או 2 חצילים בגודל בינוני)
200 גרם פירורי לחם
3 ביצים

מה עושים
.1 להכנת הרוטב, מחממים מעט שמן בסיר בינוני. כשהשמן חם מוסיפים את רסק העגבניות, פפריקה אדומה, אבקת מרק, אבקת שום ופלפל שחור ומטגנים קלות. מוסיפים כוס מים ומערבבים. מוסיפים את העגבניות המגוררות ומביאים לרתיחה. שומרים בצד.
.2 בקערה גדולה, מניחים את הבשר הטחון יחד עם הפטרוזיליה הקצוצה, אבקת מרק, פלפל שחור, תערובת פפריקה, בצל קצוץ, פרורי לחם וביצים ומערבבים לתערובת אחידה. מכסים ושומרים במקרר עד השימוש.
.3 בקערית שטוחה אחת מניחים את פרורי הלחם ובקערית שטוחה נוספת טורפים את הביצים.
.4 פורסים את החציל לפרוסות בעובי 4 ס"מ. את הפרוסות פורסים לרוחב לשתי פרוסות בעובי 2 ס"מ, אבל לא עד הסוף, כך שהן עדיין יישארו מחוברות. ממלאים את 'כריכי' החציל בתערובת הבשר ומהדקים היטב.
.5 מחממים מחבת עם שמן לטיגון. כשהשמן חם, טובלים את החציל בקערית עם הביצים הטרופות ולאחר מכן מצפים בפירורי הלחם לכיסוי מושלם. מטגנים את החציל היטב מכל הצדדים.
.6 מעבירים את החציל המטוגן לסיר עם הרוטב. מכסים את החציל ברוטב, מפזרים עלי סלרי ומביאים לרתיחה נוספת. מכסים ומבשלים על אש קטנה 30 דקות.