"ובמיוחד גן זה א'", "ובמיוחד גן זה ב'": שתי עבודות המהדהדות זו את זו בתיבת הזכרון האישי וברחשי הלב של היוצרת, נעמי יואלי.
שתיהן נוגעות ב"אין בית", בלהיות הומלסית בעירך.

מה בבית?
"אין לי בית בירושלים. מכרתי את הבית בחטף, כמעט כדי להפטר ממנו, אחרי מות הוריי. מה שיש לי הוא ספסל וזיכרונות".

במיוחד גן זה א' היא עבודת סטורי-טלינג, סאונד וספסל.
זהו אינו סתם ספסל או כל ספסל, אלא ספסל ספציפי, אותו הציבה אימה של נעמי יואלי אחרי מות אביה, בגן בלומפילד שמעל משכנות שאננים, במקום בו נהגו שניהם לטייל יום-יום שלובי זרוע. הספסל ניצב על מרפסת אבן, מעליו ענפיהם של שני עצי זית משלבים ידיים, כמו הוריה, ולצידו כתוב: "פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה".
מצוי על קו התפר שבין מזרח ומערב העיר, צופה הספסל אל חומות העיר העתיקה והר ציון. ספסל אהבה המשמש את בני העיר המאוחדת ביום ובלילה, ספסל שאינו מבדיל בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים והומואים. סיפור בפני עצמו.
חמושים במשקפות ובאוזניות הוזמנו הצופים לספסל, אשר היה ה"אין-בית" בו ארחה נעמי את הצופים בנדודיה בין מיתוסים משפחתיים, לאומיים ואוניברסאליים בגן העדן הארצי שלה, שמול הר ציון.
מי פתחה את הדלת?
נעמי יואלי
שחקנית, במאית, חוקרת תיאטרון, בובנאית ומספרת סיפורים. מנחה סדנאות לאמנות הסיפור ומרצה בנושאי תיאטרון וטקס. במאית ודרמטורגית של תיאטרון "הקרון", ירושלים. יוצרת עצמאית במסגרת תיאטרון הפרינג'. פרס מפעל הפיס לאמנויות הבמה (פרס לנדאו) 2008; פרס קיפוד הזהב (פרינג') לשחקנית השנה, והצגת השנה 2009; פרס רוזנבלום לאמנויות הבימה 2012. בין עבודותיה: "דודה פרידה"; "בין הספירות"; "השולחן"; "נפיץ" (עם גליה יואלי).

יוסי מר חיים
מוזיקאי, מלחין ומרצה למוזיקה. יליד העיר ירושלים.
מחלוצי הג'אז והאילתור בישראל, מרצה בתחום מוזיקת הפופ והג'אז. מלחין לקולנוע, טלוויזיה, רדיו ועבודות תיאטרון ומחול. כתב מוזיקה ללמעלה ממאה הצגות בתיאטראות הקאמרי, הבימה, תיאטרון חיפה, באר-שבע. בין עבודותיו גם עבודות רב תחומיות בקומפוזיציה מודרנית, אמנות סאונד, פסקולי סרטים, אופרות, אופרת רוק ושלל הרפתקאות מוזיקליות, בינהן העבודה 'הנקודות החזקות ביותר' שיצר עם אשתו, הציירת מיכל נאמן. זוכה פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם 2003.